2023 מְחַבֵּר: Graham Miers | [email protected]. שונה לאחרונה: 2023-05-20 20:49
זה הרבה נסיעות תמורת מעט פרס
הנה דבר מוזר שעשיתי לפני כמה שבועות: יצאתי מהבית שלי בבגדי ריצה, עם כמה חבילות ומעטפות ביד, ורצתי לסניף הדואר הקרוב במרחק של כמה קילומטרים משם. נכנסתי, הורדתי את החבילות, חזרתי החוצה ורצתי עוד ארבעה קילומטרים לפני שהלכתי הביתה. פשוט מאוד, אבל הרגשתי כמו גאון, מעין תרגיל ריבוי משימות עם משימה משרדית, להרוג שתי ציפורים במכה אחת (הכנס כאן בדיחה של אבא על "ריצת סידורים").
אני עושה את זה מדי פעם: אני בעצם רץ לאנשהו כדי לעשות משהו חוץ מלרוץ. הדואר, הכספומט או המכולת לאסוף דבר אחד שאני יכול לשאת הביתה ביד. אבל רוב הזמן, כמו כנראה כל אחד אחר שרץ, אני לא רץ לשום מקום.
אני מתחיל ועוצר את הריצות שלי באותו מקום: הבית שלי, או המכונית שלי חונה בראש שביל. אני מתרוצץ שעות, לפעמים במעגלים, וכשאני מסיים, שרפתי מאות או אלפי קלוריות, ואני מסיים בדיוק איפה שהתחלתי, אלא שהשמש זזה כמה מעלות על פני השמים והטמפרטורה השתנתה. לפני מספר שבועות, עשיתי ריצה ארוכה ברחבי הפארק ליד הבית שלי, שמונה הקפות, חלפתי על פני אותה קבוצת אנשים שישבו בדשא, שעמדו בתורות והחזיקו שלט קרטון שמבקשים מהנהגים החולפים החלפה ואוכל. הרבה אנשים היו אומרים שאני "פרודוקטיבי" והם לא, אבל בכל פעם שעברתי, חשבתי, "האנשים האלה בטח חושבים שאני אידיוט מוחלט, והם צודקים. יש כאן 89 מעלות". בזמן שביליתי בריצה, הם כנראה הרוויחו כמה דולרים. הרווחתי אפס דולר. אם מביאים בחשבון את גושי האנרגיה שאכלתי בזמן הריצה ואת ירידת הערך של נעלי הריצה שלי, למעשה הפסדתי כסף על כל העניין.
כשהגעתי הביתה מהריצה שלי, הכלב שלי בירך אותי, מכשכש בזנב, ובהיותי כלב, לא היה בטוח אם נעדרתי במשך 30 דקות או ארבע וחצי שעות, או אם רצתי שלושה מיילים או 26 מיילים. לכלב שלי, ובאמת, לשאר החברה בה אני חי, זה באמת לא היה משנה אם רצתי בכלל. עד כמה שהכלב שלי ידע, יכולתי לפזר חיפוי בחצר הקדמית במשך 20 דקות לפני שנכנסתי בדלת, או אולי פשוט לעמוד שם בחוץ ולחשוב לקחת אותו לטיול הבא שלו. מבחינתו, ובאמת, בתוכנית הגדולה של הדברים, לא הלכתי לשום מקום בכלל.
הנה סרט מצויר על ריצה:
אני לא ניהיליסט, אני לא חושב. בעיני, יש טעם בכל הריצה הזו, או לפחות כמה יתרונות, כמו היכולת לאכול יותר פיצה ולא לעלות (יותר מדי) במשקל, ולבזבז נתחי זמן בכוונה בלי להסתכל על מסך המחשב או הטלפון. אבל אתה חייב להודות, זה הרבה נסיעות. לפי יומן ה-Strava שלי, עם כל המיילים שלא רצתי לשום מקום השנה, יכולתי לצאת מהבית שלי בדנוור ב-1 בינואר וכמעט הייתי מגיע לוושינגטון די.סי. אבל הנה אני עומד בבית שלי.
אני משתמש באפליקציה כדי לעקוב, באמצעות מערכת תקשורת לוויינית מורכבת, כמה לא רצתי לשום מקום בכל פעם שאני יוצא. אני עושה זאת כדי לעקוב עד כמה אהיה מוכן (או לא מוכן) למרוץ הבא שלי, אירוע שבו אתכנס עם עשרות או אלפי אנשים כדי לרוץ לשום מקום, תיאורטית הכי מהר שאנחנו יכולים.
כל הרצים הללו, כמו גם מיליוני אנשים ברחבי העולם, הופכים את הריצה לשום מקום בראש סדר העדיפויות בחייהם. כדי לפנות זמן לריצה, רובנו נוקטים בצעדים כדי להפוך את שארית חיינו ליעילים: קיצורי דרך, טכניקות, אפליקציות והמצאות שמבטיחות שיהיו לנו כמה שעות פנויות בשבוע כדי שנוכל להתרוצץ במקום, למשל., הכנת לחם מאפס או חיתוך עצי הסקה. ואז אנחנו רצים, לא כדי להגיע מנקודה א' לנקודה ב', אלא מנקודה א' חזרה לנקודה א'.
אובייקטיבית, לא נסענו לשום מקום. אבל אני ממשיך לרוץ, כי אני עדיין מרגיש שאני מתקדם לאנשהו.
ספרו החדש של ברנדן לאונרד, Bears Don't Care About Your Problems: More Funny Shit in the Woods מ-Semi-Rad.com, יצא עכשיו.