אופרת האוורסט בליל הפתיחה
אופרת האוורסט בליל הפתיחה
Anonim

לפני ש'Into Thin Air', הדיווח ממקור ראשון על אסון האוורסט ב-1996, הפך לספר רב מכר, זה היה סיפור חיצוני. עכשיו היא הונצחה כאופרה.

באביב 1996, מגזין זה שלח את ג'ון קרקאואר לאוורסט בחיפוש אחר סיפור. שם, קרקאואר נקלע לסופת שלגים קטלנית שהרגה שמונה אנשים. חמישה חודשים לאחר מכן, פרסם אאוטסייד את דו ח האסון שלו ממקור ראשון, ואחריו ב-1997 הספר עטור הפרסים Into Thin Air.

אתה בטח מכיר את הסיפור. הקטסטרופה - היום הקטלני ביותר בתולדות האוורסט עד שמפולת שלגים הרגה 16 שרפים בשנה שעברה - הייתה נושא לחמישה ספרי עיון נוספים, ספיישל אחד שנעשה לטלוויזיה, סרט תיעודי וסרט הוליוודי בקרוב (מתוכנן לצאת לאקרנים ב-2015).

עכשיו, זה סופר מחדש כאופרה.

האוורסט, שהוקרן בבכורה בסוף השבוע שעבר בבית האופרה של ווינספיר בדאלאס, היא גרסת חלום קדחת של 70 דקות לסיפור המפורסם. בבסיסו הרגשי, זוהי הצגה על הערך של כל נשימה וצעד. וכמו דיווחים רבים על האסון, מדובר גם בעלות השאפתנות וגם בתקווה הקולקטיבית שאנו מפיקים מאתגר עצמנו במקומות הכי לא סלחניים בעולם.

מי שקרא את החשבונות של קרקאואר יכירו את העלילה. האופרה עוקבת אחר רוב הול (בגילומו של אנדרו בידלק), מטפס הרים מוכשר מניו זילנד, והלקוח שלו דאג הנסן (קרייג ורם) כשהם עושים את דרכם לפסגה ומנסים לרדת דרך סופת השלגים. שני המטפסים נספים, אבל לא לפני שהול מצליח לבצע שיחה אחרונה לאשתו ההרה, יאן (סשה קוק). התוכנית עוקבת גם אחרי בק וות'רס (קווין בורדט), לקוח של הול ששורד את החוויה הקשה למרות שהושאר למוות פעמיים.

סשה קוק בתפקיד יאן ארנולד ב-EVEREST
סשה קוק בתפקיד יאן ארנולד ב-EVEREST
אופרת אוורסט
אופרת אוורסט

"אתה מנסה להיות נאמן לרוח הדבר," אמר שר. "זה דבר שקשה להגדיר, אבל זו המשימה. בסופו של דבר, כשאתה מספר סיפור באופרה, מוזיקה היא אמצעי התקשורת העיקרי. זה לא אומר שהמילים לא חשובות, אבל התפקיד של המוזיקה הוא לאפשר לאנשים להרגיש את החוויה הזו".

כשסיים את הליברית, שיר ניגש לביתו של וות'רס ושר לו אותו. מזג האוויר, הוא נזכר, התחיל לבכות.

ההפקה עצמה דרשה חודשים של תכנון, עיצוב וחזרות. בהקרנת הבכורה, התפאורה הורכבה מכ-50 בלוקים לבנים בשטח של ארבעה מטרים רבועים, נערמו ומפוזרים על הבמה. רבים מהבלוקים היו תפאורות להקרנות: מפה של נפאל והאוורסט, נוף של פסגת ההר, דשא ובקבוקי בירה מהזיה של ברביקיו בחצר האחורית. לאורך ההצגות טיפסו השחקנים - ולעתים גררו אחד את השני - מעליהם.

הייתה גם מקהלה: קומץ זמרים לבושים בלבן עומדים על הבלוקים החיצוניים. הם שרו שאלות פואטיות ודיקלמו את הזמן כשהמטפסים נאבקו, כשהסוף הבלתי נמנע מתקרב. בסוף האופרה הוקרנו על הבמה שמותיהם של כל המטפסים שמתו על האוורסט.

בעקבות הווילון האחרון נקראו שייר וטלבוט לבמה. הם זכו למחיאות כפיים שנמשכו מספר דקות. לאופרה שמדגישה בעדינות עד כמה כל שנייה יכולה להיות קריטית, זו הייתה מחווה הולמת.

מוּמלָץ: